בקצה הגלקסיה, במקום שבו האור נמס אל תוך הרִיק, שוכנת לה עיר שאיש לא יכול היה לדמיין, וגם מי שהעז לחלום עליה – שכח את החלום מיד כשהתעורר. קוראים לה נֶבוֹרִיָה, אך שמה משתנה בכל פעם שמישהו מבטא אותו בקול. עיר שמרחפת על גבי זרמים של כוח לא מוסבר, אורותיה בוהקים בצבעים שמעולם לא נראו על ידי עין אנושית, ורחובותיה נפרשים כמו מארג אינסופי של גשרים המובילים למקומות שאינם קיימים – עד שמישהו מחליט שהם כן.

הזמן בנבוריה מתנהג אחרת. יש רחובות שבהם השעונים רצים אחורנית, וכיכרות שבהן הדקות מתארכות כמו חלום שמתעקש להימשך. המסעדות בעיר מגישות מאכלים שהופכים לזיכרונות ילדות ברגע שטועמים אותם, והספריות מלאות בספרים שלא נכתבו עדיין, אך ייכתבו ביום מן הימים – על ידי מישהו, איפשהו.

מי שחי בעיר לעולם לא זוכר כיצד הגיע אליה. האגדות מספרות שהנכנסים לנבוריה הם נשמות שאיבדו את דרכן בין הכוכבים, אך איש לא עוזב אותה מתוך רצון. ישנן יציאות, כמובן, אך איש לא בטוח לאן הן מובילות. יש מי שטוען שהן מחזירות את הנוסע לרגע המדויק שבו חייו השתנו לבלי היכר. אחרים מספרים שהן מובילות לעולמות שמעולם לא נבראו, אך מחכים למי שיצעד לתוכם.